לא מזמן קראתי ספר שנקרא היקום ההולוגרפי – של הסופר מייקל טלבוט.הספר מציע השערה נועזת ומלאת השראה להבנת החומר, הרוח, והסימביוזה ביניהם. היקום שבו התודעה, הזמן והמרחב, העתיד והעבר, מאוחדים כמו בהולוגרמת ענק, בה כל חלקיק מכיל את השלם כולו. תפיסה מהפכנית זו נשענת על עבודותיהם של פורצי הדרך: קרל פריברם, אחד הנוירו-פסיכולוגים הבולטים, ודיוויד בוהם, בן טיפוחיו של איינשטיין ובן-שיחו של יידו קרישנמורטי, מבכירי פיסיקאי הקוונטים בימינו. בספרו מייקל טלבוט מספר על תופעות מדהימות וסיפורי ניסים על אנשים שהצליחו לשפר את ראייתם בכוח הדמיון בשלושה ימים, על אנשים חולי סרטן, שהמחלה הרסה את עצמותיהם והצליחו בכוח האמונה והדמיון לחדש את העצמות ואף ניסויים לצד התיאוריות רוחניות (שנתמכות בקבלה), המוכיחות כי לדמיון יש כוח עצום לחולל ניסים בשיקום, ריפוי ואימון בכל תחומי החיים.
יתירה מזאת, ד"ר אוליבר סאקס, רופא ומדען כותב בספרו "מוזיקופיליה", כי לפני יותר מאלפיים שנה היפוקרטס דיבר על אנשים שנפלו ושברו את ירכם וכי באותם ימים קדם כירורגיים היה צורך בחודשים של שכיבה וחבישה לאיחוי העצמות. כך כתב היפוקרטס: "הדמיון מדוכא, והמטופל אינו זוכר איך לעמוד או ללכת…"
על כך מסביר ומוסיף ד"ר סאקס: "העיכוב או ביטול ההפעלה יכולים להתגלות לא רק במערכת ההיקפית, באלמנטים העצביים של הגידים והשרירים הפגועים ואולי בחוט השדרה, אלא גם במרכז, ב"דימוי הגוף"… וברור כי המוזיקה יותר מכל דבר אחר, יכולה להתניע מחדש מערכת מוטורית שניזוקה או מעוכבת… המוזיקה מאפשרת את היכולת לארגן, לעקוב אחר רציפים מסובכים או להחזיק בתודעה נפחים גדולים של מידע- זה הכוח הנרטיבי או היזכרותי של המוזיקה."
על כך הוסיפו חוקרי מוח ידועים כמו צ'ן, זאטורה ופניון (Chen, Zatorre, and Penhune) שחקרו במונטריאול את יכולתם של בני אדם להבחין במקצב, לעקוב אחר פעימה, והשתמשו בהדמיית מוח תפקודית כדי להמחיש איך יכולת זו משתקפת במוח. שלא במפתיע, הם מצאו הפעלה של הקורטקס המוטורי ושל מערכות תת-קורטיקליות בגרעיני הבסיס ובמוחון בזמן שהנבדקים נקשו או עשו תנועות אחרות בתגובה למוזיקה… " מסתבר כי העלאה בדמיון של מוזיקה, של מקצב, יכולה להיות חזקה, מבחינה עצבית, כמו האזנה בפועל…חשיבות מכרעת נודעת לכך שההפעלות החישתיות והמוטוריות האלה משולבות אלו באלו בדייקנות."
על כך כתב מרלין דונלד (Merlin Donald) בספרו המדהים Origins of the Modern Mind:
"ברגע שמקצב מתבסס, הוא יכול לבוא לכלל ביטוי בכל מודאליות מוטורית, לרבות כפות הידיים, כפות הרגליים, הפה או הגוף כולו. הוא מתחזק מעצמו בבירור, בדרך שחקירה תפיסתית ומשחק מוטורי מתחזקים מעצמם. במובן מסוים, המקצב הוא הכישור המימטי (חיקוי לטבע), התמציתי המשוכלל ביותר."
ד"ר סאקס אף מציין בספרו כי "חוקרי מוח מדברים לפעמים על "בעיית החיבור", התהליך שבאמצעותו תפיסות שונות או היבטים שונים של תפיסות מתחברים ומתאחדים… מה מאפשר לנו, למשל, לחבר יחדיו את המראה, הקול, הריח והאמוציות?… חיבור כזה במערכת העצבים מתבצע באמצעות ירי מהיר של תאי עצב בחלקים שונים של המוח. כשם שתנודות נוירוניות מהירות מחברות יחדיו חלקים תפקודיים שונים בתוך המוח ומערכת העצבים, כך המקצב מחבר יחדיו את מערכות העצבים האינדיווידואליות…"
ואז נזכרתי במקס רואץ' (מתופף גא'ז ענק שהלך לעולמו) שסיפר כי בגיל 21 הפסיק להתאמן בפועל על התופים וכשקם בבוקר,היה נשען על הקיר כשהוא עדיין במיטה, עוצם את עיניו ומדמיין את עצמו מנגן. הוא הבין שעצם האימון על התופים בדמיון גורם לו להשתפר בפועל, דבר שהבין באופן אינטואיטיבי ומסתבר היום כנכון. מנגד יש את טוני ויליאמס (עוד ענק שפרש מהעולם והספיק כבר בגיל 17 לנגן עם מיילס דייויס) שהניח מצילת רייד לידו במיטה ומיד כשהיה פוקח את עיניו בבוקר, היה לוקח מקל ומתחיל להתאמן בסווינג מהיר (או מה שנקרא דבל טיים). כמובן שאי אפשר להתווכח עם אף אחד מהם, שכן כל אחד מהם היה אגדה בזכות עצמו, אולם זה מוכיח כי לכל אחד יש את הדרך האינדיבידואלית שלו להגיע למטרה וכי אי אפשר לקחת דוגמא מאיש אלא רק לחוות בעצמך את החיים עצמם, את מה שהם מציעים לך באופן אישי, אם זה במוסיקה ותופים או כל תחום אחר בחיים…
לדמיון יש כוח המוציא אל הפועל בפיסיות את מה שאנו רוצים לשפר ולתקן בעולם הפיסי. יש כאלו המנצלים את הדמיון למדיטציות, חיבור ליקום וקבלת אור ישיר המשפיע על הגוף והנפש, יש כאלה המתקנים את גופם ויש את אלה המדמיינים את עצמם מתאמנים.
כשהייתי בסיבוב הופעות באירופה עם הפרוייקט של עידן רייכל, באמסטרדם שכרתי חדר אימונים והתאמנתי כי מעבר לדמיון, אני גם אוהב להתאמן באופן פיסי. אבל כשהופענו בהודו ולא היה היכן להתאמן חוץ מהפד שלקחת איתי, הייתי עוצם עיניים במיטה ומדמיין את עצמי על הבמה מנגן וכך הייתי מגיע "מחומם" להופעה.
ויני קליוטה היה מסתובב כל הזמן עם מקלות בכיס ומנגן סינגל סטרוק רול בכל הזדמנות. אני בברקלי קולג הייתי ישן עם אוזניות ומחובר למוסיקה בלופ כל הלילה כדי שהמוזיקה תיכנס לי לתת מודע בכל זמן אפשרי. הייתי קם בבוקר, הולך ללימודים עד שעה 14:00, בן לבין מתאמן בחדרי אימון. לאחר מכן, סוחב את התופים לאנסמבלים ברחבי בית הספר ובערב לאחר העבודה, מנגן עם חברים ומתאמן. מוזיקה 24 שעות ביממה… אבל כמו שאמר שלמה המלך: ״כל דבר בעיתו״. בשנים הראשונות בהן התחלתי לנגן, הייתי מתאמן באינטנסיביות במשך שעות, לאחר שמגיעים לרמה בה אפשר כבר לנגן את כל מה שבא לך או שהדמיון מעלה, אפשר לעבור גם לאימונים בדמיון.
אם אתם בהמתנה לאן שהוא או בסיבוב הופעות ואין לכם איך להתאמן, שבו במקום נוח, עצמו את העיניים ותתחילו להתאמן….